איגרוף תאילנדי הוא הספורט הלאומי של תאילנד, והוא נוצר כתוצאה מהתדירות הגבוהה במלחמות בין תאילנד ובורמה השכנה. תוך כדי המלחמות, הבינו הלוחמים שנוצר דפוס קבוע של ניצחונות באמצעות שימוש בצורה ספציפית של לחימה, לכן בתקופות האימונים החליטו על חוקים. כך הפכו רצף המכות והמהלכים לספורט תאילנדי ייחודי ואגרסיבי מאוד.
בשנת 1237, הקרבות של צבא סיאם נוהלו מעל גבי פילים, כאשר יד אחת אוחזת במקל והשנייה בחרב. כעבור מספר שנים הקרבות ירדו לקרקע, הכלים נעלמו ואומנות הלחימה הפכה לאומנות ההגנה. בשנת 1604 המלך הפך את המואי תאי לפופולרי עוד יותר, כשהכריז על תחרויות נושאות פרסים. מספרים כי בשנת 1767, באחת המלחמות, מלך תאילנד הרג מלך בורמזי בשיטת לחימה זו, ולאחר קרב זה זכה המלך לכבוד עצום.
חוקי אומנות הלחימה הזו מאוד פשוטים: אסור לנגוח עם הראש ואסור לפגוע במפשעה. שני חוקים וזהו – אתם לוחמי מואי תאי. הקרב נפסק בקיום אחד משלושת המצבים הבאים: הזמן נגמר, החלטת השופט או שמתמודד מוכרע בנוקאאוט, כאשר הוא שוכב על המזרן ולא קם.
מואי תאי נקרא גם “קרב שמונת האיברים”: ידיים, רגליים, מרפקים ובירכיים. הקרבות נערכים בתוך זירה התחומה בעזרת חבלים, על מזרון, עם שופט בתוך הזירה, ושלושה שופטי ספסל. הכרוז קורא ללוחמים ומפאר את שמם. כל לוחם רוקד את ריקוד הבקשה לנצחון, ובסיום הריקוד הוא יורד על בירכיו ומתפלל בשקט, אז הלוחם השני מתחיל את אותו תהליך. לפעמים ההקדמה הזו נמשכת יותר מהקרב עצמו.
כל סיבוב של מואי תאי אורך עד 3 דקות ולא יותר מ-5 סיבובים. רוב הלוחמים הם קטנטנים ומשקלם אינו מגיע ל-60 קילו. לעומת זאת, העצמות שלהם חזקות כמו ברזל מכיוון שמגיל צעיר הם מתאמנים. אותם אימונים כוללים שנים של קבלת מכות מקרשים ובובות עץ מסתובבות. אחד מבתי ספר הידועים ביותר למואי תאי נמצא בפוקט. צמוד אליו מחנה אימונים, שם מבטיחים שכל אחד יכול ללמוד ולהיות לוחם.
