מבחינה דתית, תאילנד נחשבת למדינה חופשית. יחד עם זאת, להפוך לנזיר בודהיסטי למספר שנים נחשב למעשה אבירי, מקודש ומוערך מאוד על ידי רוב תושבי המדינה. מספיק שאחד מבני המשפחה הופך לנזיר, גם אם לתקופה קצרה, והמעשה מקנה למשפחה כבוד גדול. המצטרפים לנזירות מעדיפים את העונה הגשומה כדי להתחיל את הצום בחודש יולי. כל אחד יכול להיות נזיר אך הוא חייב לשמור על חוקי הנזירות.
בנזירות קיימים המחמירים והמחמירים פחות. אצל המחמירים, הנזיר אוכל פעם ביום מהכלי האישי שלו ורק מתרומות של תושבים. המחמירים פחות אוכלים פעמיים ביום, ולא חובה אוכל מתרומות. יום לפני תחילת הנזירות, הבחור מבלה לילה שלם בחברת חברים במעין “מסיבת רווקים”, שכוללת שירים וריקודים. בבוקר מרימים אותו חבריו על הכתפיים, לבוש גלימת נזיר, התזמורת מנגנת והקהל מלווה את המועמד בשירה וריקודים. בהגיעם למנזר מבוצע טקס תפילה קצר יחסית, ובמעמד זה מוחלפת גלימתו הזמנית בגלימה כתומה סטנדרטית, שיערו מגולח והבחור מוכן.
כך מתנהלים החיים בנזירות: השכמת בוקר בחושך לצלילי תופים מעירים את המנזר משנתו, תפילת בוקר, מנקים חדרים ואת חצרות המנזר. עם הזריחה, מגיעים למנזר תורמי אוכל והנזירים עומדים בשקט ומקבלים את מנת האוכל היומית (שלא כוללת בשר חס וחלילה). כך לתורם האוכל נוסף מעשה טוב לרשימת זכויותיו, ולנזיר יש מה לאכול היום. לאחר הארוחה, חלק מהנזירים פורשים ללימודים וחלקם נשאר בחצר לשיחות נפש עם תורמי האוכל, זו מעין תמיכה רוחנית. 227 חוקיהם של הנזירים די דומים למצוות היהדות אבל בתוספת שני חוקים: איסור בעלות על רכוש – כלום לא שייך לנזיר פרט לקערית האוכל שלו, ואיסור על קיום יחסי מין.
הנזיר חייב לציית לכל החוקים, ואם לא ימלא חלק מהם או את כולם, המועצה תחליט לגרשו, או לתת לו הזדמנות לפרוש לבד. במקרה כזה, לאחר טקס קצר, הנזיר פושט את גלימתו הכתומה, מולבש בבגדים רגילים השמורים במנזר למקרים כאלו, וחוזר הביתה.
יש מקומות בהם מקבצי נדבות לובשים גלימות נזירות וכך מקבלים כסף ואוכל חינם ללא שייכות למנזר. לשם כך, המנזרים הקימו את משטרת הנזירות: שוטרים רגילים העומדים בצמתים או מסיירים בשכונות מודיעים למשטרת הנזירות, והמשטרה המקומית מכניסה את המתחזה לבית סוהר להמשך טיפול. לנזירים אין חובה כלשהי כלפי שאר התושבים, אבל בכל זאת אולמות המקדשים משמשים לעצרות וטקסים ציבוריים רבים, שבהם הנזירים משתתפים ונושאים דרשות.
