קפיצת הבנג’י היא ממש לא קפיצה כפי ששמה מציע. כאן לא קופצים, כי אם נופלים. עולים למקום גבוה (בתאילנד זה יכול להיות מבנה מיוחד, מנוף או מרפסת, אפילו גשר מעל נחל), ונופלים אל הלא נודע (עד שהחבל הגמיש עוצר אתכם.
בראשיתו של ספורט האקסטרים הזה, היו קושרים את החבל לקרסוליים, והשכלול האחרון הוא שימוש בריתמת ישיבה (כמו של צנחנים). הקופץ חייב לשקול מעל 40 קילו ולא יותר מ-230. חבל הנחיתה עשוי מצמת גומי חזקה, ומשקלו של הקופץ מושך אותו כלפי מטה. כשהגומי נמתח עד סופו (כפי שהותאם מראש למשקל הקופץ), הוא מושך את הקופץ חזרה כלפי מעלה. אחרי שהקפיצות למעלה ולמטה נפסקות והקופץ תלוי באוויר, מושכים את הקופץ חזרה למקומו לפני הקפיצה או שהמנוף מסתובב, וחוזרים לקרקע.
אורך החבל מותאם לגובה המקום שממנו קופצים. החבל הארוך ביותר בעולם הוא באורך 220 מטר.
ההיסטוריה של ספורט זה מתחילה בכל מיני שבטים פראיים, שמבחן הבגרות שלהם היה סוג של קפיצת בנג’י, כאשר הקרסוליים קשורים לחבלים מקליפות עצים. לפעמים זה הצליח והילד קיבל תעודת בגרות, ולפעמים החבל נקרע והילד קיבל תעודת פטירה.
אם אתם מעוניינים להתנסות בקפיצת באנג’י בתאילנד, אנחנו ממליצים למצוא מקום עם ניסיון רב שנים והמלצות. אם עושים הכל כמו שצריך, לא מדובר על פעילות מסוכנת – אבל חוסר ניסיון או מקצועיות יכולה להפוך אותה למסוכנת מאוד. צ’יאנג מאי היא מהמקומות הטובים ביותר לקפיצה, עם מקומות כמו X-Center, בו תוכלו לקפוץ ממגדל מיוחד בגובה 50 מטר, אל אגם מלאכותי, כשמולכם הנוף הירוק של צפון תאילנד.
